This poem will be a poem of another century, not different from ours.
This poem will be safely hidden under heaps of words until,
among the last grains in the hourglass,
like a ship in a bottle, it gets seen. This poem
that will speak of innocence. And ordinary people,
who seem thrown up by the course of events, like late-coming gods,
will listen to it for no reason that wasn’t there before,
raising their backs like snakes
out of the junk, and there won’t be anywhere else
to hurry from, and it won’t have an end
different from its beginning. It won’t be rich
and won’t be poor. Won’t bother anymore to keep promises
or carry out what it says
and won’t understate or puff itself from here to there.
This poem, if it speaks to you, woman, won’t call you
muse-babe, and won’t sleep with you like its fathers did;
or if to you, man, won’t kneel or kill, won’t apply make-up
and won’t take off its words and flesh, as it has not has not -
what? Maybe now I’ll summon it, the bad poem
of the century: here, sick with health it’s barely walking
drags its legs in the sticky current of contemporary thought
or gets stopped to show its papers and have its trivia counted
on an abacus. The inventory: flowers and staples,
corpses (yes, no worry), tall glasses. After staples -
also butterflies and many footprints and other hooks and shelves
for the arguments of scholarly criticism, and also just to fool around, teeth
against teeth, with the chaotic smiles of a chameleon that doesn’t know
its colors long since turned into a parable. Or in incomprehensible tranquility
to try someone else’s luck in games of to and fro
that have no goal other than, let’s say,
a bit of fun the length of a line. Spread orange on the blue
of evening sky: now, plaster on a little cloud. Climb
on, look down: sea of sea, sand of sand.
Or fingers. Ten jointed worms
move with inexplicable charm. Now they encircle
a sphere whose curve is faulty, wonderful, fleshy, furthermore
you can say a word (it’s a fruit, it’s called
a peach). And these words their taste is full of the taste
of being, of a tone that accompanies the sight with wonder
and not with a thought-slamming din. And this is the poem:
it sings, let’s say, to the tar that stuck to your foot at the beach,
to plastic bottles, to its own words. All it sees
is black on white, transparent or grainy.
It is no less naked than you. Also no more. Only through this exactness
that has no measure except the curves of a bitch’s body,
a pot of cyclamen or a hair on a bath rail.
Creatures here don’t want to know. Creatures
there, wanting only that, are, for now, the possibility
of becoming creatures here, of becoming this antiquity
that has nothing to say other than me, me, without limit
without you. A dog lies on a step in the afternoon
sun and does not distinguish itself from the flies.
Translation: Helena Berg
הַשִּׁיר הַזֶּה יִהְיֶה שִׁירָהּ שֶׁל מֵאָה אַחֶרֶת, לֹא שׁוֹנָה מִזּוֹ.
הַשִּׁיר הַזֶּה יֻצְפַּן לָבֶטַח מִתַּחַת לְעִיֵּי מִלִּים, עַד שֶׁ
בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל שְׁעוֹן הַזְּמַן
כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק, הוּא יֵרָאֶה, הַשִּׁיר הַזֶּה:
הַשִּׁיר שֶׁיְּדַבֵּר עַל תֹּם. וּסְתָם בְּרִיּוֹת שֶׁכִּבְיָכוֹל
הַזְּמַן גְּרָמָן, כְּמוֹ אֵלִים מְבוֹשְׁשִׁים
יַקְשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי שׁוּם סִבָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה גַּם קֹדֶם,
זוֹקְפִים גֵּוָם כְּמוֹ נְחָשִׁים
מִבֵּין הַגְּרוּטָאוֹת; וְלֹא יִהְיֶה לְאָן עוֹד
לְמַהֵר מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ סוֹף
שׁוֹנֶה מֵרֵאשִׁיתוֹ. הוּא לֹא יִהְיֶה עָשִׁיר
וְלֹא יִהְיֶה עָנִי. הוּא לֹא יִטְרַח עוֹד לְהַבְטִיחַ
וּלְקַיֵּם אוֹ לְבַצֵּעַ אֶת דְּבָרָיו שֶׁלּוֹ,
וְלֹא לַחֲסֹךְ, אוֹ לְהַפְלִיג אֶל שָׁם מִכָּאן.
הַשִּׁיר הַזֶּה, אִם יְדַבֵּר אֵלַיִךְ לֹא יִקְרָא לָךְ
מוּזָה מֹתֶק, וְלֹא יִשְׁכַּב אִתָּךְ כְּמוֹ אֲבוֹתָיו;
אוֹ אִם אֵלֶיךָ - לֹא יִכְרַע וְלֹא יַדְבִּיר, לֹא יִתְאַפֵּר
וְלֹא יִפְשֹׁט מִלָּיו וּבְשָׂרוֹ, כִּי אֵין לוֹ אֵין לוֹ
מָה. אוּלַי עַכְשָׁו אֶקְרָא לוֹ הֵנָּה, לַשִּׁיר הָרַע
שֶׁל הַמֵּאָה; הִנֵּה, חוֹלֵה בְּרִיאוּת הוּא מְהַלֵּךְ בְּקֹשִי
גּוֹרֵר רַגְלָיו בַּזֶּרֶם הַצָּמִיג שֶׁל מַחְשְׁבוֹת הַזְּמַן
אוֹ נֶעֱצָר לְבֶדֶק נְיָרוֹת וְלִסְפִירַת מְלַאי זוּטוֹתָיו
בַּחֲרוּזֵי חֶשְׁבּוֹן. הָאִינְוֶנְטָר: פְּרָחִים וּמְהַדְּקֵי סִכּוֹת,
גְּוִיּוֹת (כֵּן, אַל חֲשָׁשׁ), כּוֹסוֹת גְּבוֹהוֹת. אַחֲרֵי סִכּוֹת -
גַּם פַּרְפָּרִים, וַעֲקֵבוֹת רַבִּים וּשְׁאָר וַוִּים וּמַדָּפִים
לְטַעֲנוֹת בִּקֹּרֶת מְלֻמֶּדֶת, וְגַם סְתָם כָּךְ לְהִשְׁתַּטּוֹת, שִׁנַּיִם
מוּל שִׁנַּיִם, בְּהֶפְקֵרוּת שֶׁל חִיּוּכֵי זִקִּית שֶׁלֹּא יוֹדַעַת
שֶׁצְּבָעֶיהָ כְּבָר הָפְכוּ מָשָׁל. אוֹ בְּשַׁלְוָה בִּלְתִּי מוּבֶנֶת
לְנַסּוֹת אֶת מַזָּלוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּמִשְׂחֲקֵי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב שֶׁאֵין בָּהֶם תַּכְלִית מִלְּבַד, נֹאמַר,
קְצָת שַׁעֲשׁוּעַ שֶׁאָרְכּוֹ שׁוּרָה. מְרַח כָּתֹם עַל כְּחֹל
שְׁמֵי עֶרֶב: עַכְשָׁו סַיֵּד עָנָן קָטָן. עֲלֵה
עָלָיו, רְאֵה מִתַּחַת: יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל.
אוֹ אֶצְבָּעוֹת: עֶשֶׂר תּוֹלָעִים פְּרוּקוֹת פְּרָקִים
מִתְנוֹעֲעוֹת בְּקֶסֶם לֹא מֻסְבָּר. עַכְשָׁו הֵן סוֹבְבוֹת
כַּדּוּר שֶׁעִגּוּלוֹ פָּגוּם, נִפְלָא, בְּשָׂרִי. יוֹתֵר מִזֶּה
מֻתָּר לְךָ לוֹמַר דָּבָר (זֶה פְּרִי, קוֹרְאִים לוֹ
אֲפַרְסֵק). וְהַמִּלִּים הָאֵלֶּה טַעֲמָן מָלֵא בְּטַעַם שֶׁל
יֶשְׁנוֹ, בַּצְּלִיל שֶׁמְּלַוֶּה אֶת הַמַּרְאֶה בְּהִשְׁתָּאוּת,
וְלֹא בְּקוֹל טְרִיקַת הַמַּחְשָׁבָה. וְזֶה הַשִּׁיר:
הוּא שָׁר, נַגִּיד, לַזֶּפֶת שֶׁדָּבְקָה בְּכַף הָרֶגֶל עַל הַחוֹף,
לְבַקְבּוּקִים שֶׁל פְּלַסְטִיק, לְמִלּוֹתָיו שֶׁלּוֹ. הוּא
רַק רוֹאֶה: שָׁחוֹר עַל גַּב לָבָן, שָׁקוּף, אוֹ גַּרְגְּרִי.
הוּא לֹא עָרֹם פָּחוֹת מִמְּךָ. גַּם לֹא יוֹתֵר. רַק בַּדִּיּוּק הַזֶּה
שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם שִׁעוּר, אֶלָּא כְּנֶגֶד חַמּוּקֵי כַּלְבָּה,
עָצִיץ שֶׁל רַקָּפוֹת, אוֹ שַׂעֲרָה עַל מַעֲקֵה אַמְבָּט.
הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. הַיְצוּרִים
שֶׁשָּׁם, שֶׁרַק רוֹצִים, הֵם אֶפְשָׁרוּת לְפִי שָׁעָה
לִהְיוֹת הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן, לִהְיוֹת הָעַתִּיקוּת הַזֹּאת,
שֶׁאֵין לָהּ מַה לּוֹמַר אֶלָּא אֲנִי, אֲנִי, בְּלִי גְּבוּל
בְּלִי אַתָּה. כֶּלֶב כְּנַעֲנִי רוֹבֵץ עַל מַדְרֵגָה בַּשֶּׁמֶשׁ
אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וְלֹא מַבְדִּיל עַצְמוֹ מִן הַזְּבוּבִים.
